כמה משעממים היו החיים שלי אילולא היו באים מולי כל פריטי הוינטאג' המטריפים האלה בליווי הלקוחות הנהדרים שלי שמוכנים להשקיע בהם.
הנה כסאות המטבח של איילת, 3 זהים ואחד שונה ומקסים אך באופן משעשע גם הוא הגיע מהרחוב באותו שילוב צבעים של פעם.
כל ה4 נאספו מהרחוב. אפשר לראות את סגנון הריפוד של פעם, טרם ימי הספוג, בחומר המילוי הוא סוג של צמר כותנה אפרפר שיוצר תוצאה שטוחה ורזה ולא מפנקת.
בבית עם ילדים קטנים, כמו אצל איילת, היא בחרה לרפד את הכסאות בחומר דמוי עור\ויניל שניתן לניקוי בקלות. היא בחרה ללכת עם אותה צבעוניות כדי לשמר את העבר. שימו לב לקדר שמקשט את הגב.
כדי לרפד כסא כזה, רצוי לפרק את הגב שלו, לתוצאה יפה יותר. לא תמיד זה מתאפשר, פעם לא האמינו בברגים...
במקרה הזה הגב היה מספיק חזק לשאת את חילוץ המסמרים ולא להתפורר, כבר נתקלתי בעץ מתפורר שכל נגיעה רק הזיקה לו. כל תשתית הספווגים המושב ובגב, בארבעת הכסאות נבנתה מחדש שיהיה שמנמנים במראה ומפנקים לישיבה.
בתהליך הריפוד אפשר לראות את הסיכות שסובבות סביב הגב, תיכף הן יוסתרו במסמרי קישוט - זה מה שמסמרים עושים...מסתירים את הסיכות
במקור הכסאות האלה היו עם מסמרי פלסטיק שהוכנסו אחד אחד, היום אין כאלה בנמצא וסרט מסמרי ברזל הוא הפתרון היחיד שקיים. אם הכסא היה מרופד בבד, ניתן היה לתפור את הבד, בתפירה ידנית, בחוט ומחט. אך דמוי העור לא מאפשר את זה.
גם הכסאות האחרים קיבלו את אותו טיפול וכמובן שכולם עברו חידוש עץ - פוליטורה כהה שאיחדה את כל הארבעה לאותו גוון.
אז הנה הם, ארבעתם, אחרי, נראים כמו פעם, אבל הרבה יותר יפים ומפנקים.
מכירים את הסיפורים האלה על האנשים שמוצאים ציור של ואן גוך במחסן? איזו יצירה יקרת ערך בעליית הגג? ככה קרה לזוהר, הלקוחה שלי עם הכורסאות שלה. והסיפור שהיה כך היה: יום אחד אני מקבלת תמונות בוואטסאפ של הכורסה הזו, על כריות הגובלן הכעורות שלה
עם השאלה - האם כדאי לחדש את הכורסאות האלה? אני מסתכלת באייפון, משפשפת עיניים ועונה - בוודאי! ונראה לי שזה ERCOL. ואם זה באמת ארקול אז בטח ובטח ומהר תביאי אותן לפה!!
אז מסתבר שהכורסאות היו שייכות לסבתא של זוהר, אשה אלגנטית ובעלת טעם משובח. לאחר מותה הן אופסנו במחסן ועכשיו, לרגל שיפוץ דירה והתחדשות כוללת, נבחנה האופציה להביא אותן הביתה. אני, כמו שאתם מבינים עפתי על העניין - כן ארקול, לא ארקול, הן יפייפיות.
ככה הן נמצאו במחסן...
היתה התרגשות רבה וכמה ימים אח"כ זוהר הגיעה עם מעצבת הפנים הנהדרת שלה שלי לורבר פדן, עם הכורסאות ועם עוד פריט שתראו כאן בהמשך הפוסט. רמז - שווה להגיע לשם.
אז ארקול למי שלא מכיר זה מותג ותיק של רהיטים קלאסיים משובחים וניצחיים מאנגליה. הדגם הזה נקרא וינדזור וזו הקלאסיקה של הקלאסיקה. הן יקרות ויוקרתיות ובקיצור - בדיוק מה שהכי כיף למצוא במחסן...
אז הנה הגובלן מקרוב, במקום קדר היה תפור סרט של פרנזים כמו של פונפון, משהו מקסים ביותר.
במקום סרט הפרנזים שילבנו קדר כמובן. קלוז אפ לקדר ולבדים.
הנה שתיהן יחד, רגע לפני שנסעו לביתן החדש.
וזה הפרויקט השני של זוהר, היתה התלבטות גדולה אם להשקיע בפריט הזה, נראה לי שאפשר לסכם ש...כן!!! זו תיבת עץ גדולה המשמשת לאחסון. היא היתה מרופדת בדמוי עור חום כהה, עם כל מיני פרזולים, מסמרים ולוק של דאנג'ן באופן כללי. תחת ידי הקסם של שלי, המעצבת, נבחר שילוב בדים נועז ומרשים שיוצר מהפך מושלם.
מה שאהבתי בשילוב הזה, זה שמדובר בקלאסיקה של שחור לבן וההתפרעות היא בטקסטורות - למעלה פפיטה בדפוס צפוף ובגוף התיבה בד בדוגמה גיאומטרית שהמעוינים, אגב, רקומים עליו, מה שיוצר טקסטורה מאוד עשירה.
וכמובן, כתמיד, אלוהים נמצאית בפרטים הקטנים - עוד נגיעה קטנה של טורקיז בקדר ובכפתורים, שאמור לתת קריצה לכיוון הכורסאות התאומות.
אני הכי אוהבת את השינוי מהדמוי עור החום והלוק הכבד וה"עתיק" למשהו שהוא סופר מודרני וקליל
כאן בבלוג במהפכים ותהפוכות עסקינן, זו העבודה שלנו כאן בסטודיו וגם השמחה והסיפוק הכי גדולים. מי שעוקב כאן לאורך השנים יודע שהפרויקטים הכי מוצלחים הם אלה עם המהפכים הכי גדולים. היום יש פה 2 פרויקטים שהשתפצו בסטודיו באופן מקיף אבל המהפך...לא כזה גדול... מופתעים? תנו לנו להסביר ולהראות- יש מלא תמונות:
אלה זוג כורסאות הוינטאג' של עירית, שהגיעה אלי איתן הישר מרחובות
שם, רפד מקומי, ריפד לה אותן בבד קטיפה יוקרתי ויקר של רנבי, הן הגיעו אליי כמה שבועות אחרי, כשעירית הבינה שהיא לא יכולה לחיות עם זה בבית...
הרפד עשה עבודה לא טובה, לא מדויקת, עם א-סימטריה, כיווצים וטעות מחרידה שאסור לעשות בקטיפה - לחבר 2 חלקים בכיוונים הפוכים, רואים את הבדלי הצבעים? ככה זה כשעובדים עם בד קטיפה יש לה כיוון וחייבים להקפיד על זה. ועוד אי אלו ענינים שהתגלו שם.
למשל חפירה ארכיאולוגית מענינת על ציר הזמן - שיכבה ראשונה מתחת לירוק - בד ריפוד אפור בהיר, הבד הקודם של הכורסאות
מתחתיה שיכבה שניה, אופיינית לשנות ה-80, כעורה
שכבה שלישית הסתתרה תחת ספוג, שנות ה60-70 ורואים את הבד הכתום בפרונט? זה כנראה המקורי, בגב הסירו אותו.
אז זה היה מסע מרתק לאורך שנים, אופנות של בדים ו...רפדים עצלנים...אחרי הורדת כל השכבות, עם האבק שצברו כל השנים האלה, אפשר היה להתפנות למלאכת הריפוד והחידוש
עירית בחרה שוב בד קטיפה ירוק, הפעם מ"דומיין" בגוון יותר יפה מהקודם, יותר "חי", המלצתי להוסיף את הקדר בירוק זית שימסגר את הכל, אבל לא רק ליופי, בדגם הזה של הכורסה, הקדר גם משמש כגבול בין חלקי הגב - הקידמי והאחורי ומאפשר לבדים להצמד יפה, ללא כיווצים זה לזה.
אז בסופו של דבר עירית קיבלה זוג דומה למה שהיה, רק יפה יותר ומדויק יותר. אין פה מהפך גדול, אבל סיפור טוב ויוצא דופן, כן!
הפרויקט השני שייך לשירה שקנתה את הכורסה שלה דרך יד 2, היא נסעה עד ירושלים לקנות אותה במחיר לא זול בכלל בהתחשב במצב: העץ בחלקו היה שרוף, כאילו השאירו את הכורסה ליד תנור והמצב שלה היה נוראי, הכורסה פשוט התפרקה ככל שהורדתי את הריפוד.
למטה, בבסיס, חצי שרוף נמצאה מדבקת יצרן ברוסית מימי הסובייטים, יש לכורסה וותק של כמה עשרות שנים על פני האדמה.
אחרי פירוק הריפוד והתשתית, הזמנתי את עמיעד הנגר לסשן ניקוי, הדבקות והרכבת הכורסה מחדש.
שירה לא רצתה שהכורסה תעבור שיוף וטיפול בעץ אלא להשאיר אותו ככה, שרוף ופגום.
גם היא בחרה בד קטיפה ירוק ליים, הפעם ב"רנבי" ואת הגימור בחרנו לעשות בקדר כפול, אלמנט שנתפר במכונה תפירה ומודבק לבד ולעץ, במקום נעיצת מסמרים
