ועכשיו לעניננו -שני הפרויקטים של הפוסט הזה הן כאמור כורסאות וינטאג' שהמשותף לשתיהן הן הידיות עץ המרשימות ש"עושות" את הכורסה.
זו הכורסה של מירה, היא קנתה אותה מ"הבוידעם של אלי" אם טרם הכרתם - לחצו על הלינק - אלי הוא אספן וינטאג' נלהב ויש לו מציאות שחבל על הזמן!!
מירה פשוט התאהבה בה וקנתה אותה והביאה אותה אלי. קצת רעועה, מהוהה, עם איזה גוון עץ דובדבן חשוד ... אבל איזה יופי של עבודת נגרות של פעם!!
כל התשתית - מושב וגב נבנתה מחדש, הקפיצים הישנים ששקעו הוחלפו בספוג ועכשיו הכורסה קלה יותר. ככה לידיות העדינות והרגליים הדקות, יהיה יותר קל לשאת את המשקל של הכורסה ושל היושבים עליה לאורך זמן, בכל זאת העץ כבר בן כ60 שנה...
העץ עבר שיוף יסודי והגוון האדמדם הוחלף בגוון אגוז עמוק שמחמיא לעץ ומחמיא לבד, שאני מצטערת שלא צילמתי בקלוז אפ, הוא בד אריג עם טקסטורה מענינת ועדינה בגוון ירקרק, בבחירת הבד נעשה שיקול שיתכתב עם הבד הקודם, הישן - כמזכרת למה שהיה והוספתי כמו שאני אוהבת, קדר בצבע אחר, בולט, במקרה הזה ירוק אפרפר.
לשמחתי, בסוף התהליך, מירה שלחה לי בהתלהבות סדרת תמונות בכיכובה של הכורסה בבית היפה שלה, תענוג!!
וזו הכורסה של סיגל, שנמצאית איתה כמה שנים אבל טרם קיבלה את הכבוד הראוי לה ועכשיו לשמחת כל המעורבים - שופצה לעילא ולעילא.
במקרה הזה הצלחתי לשמר את הקפיצים המקוריים שהיו במצב די טוב, והעץ עבר לטיפולו של שי אברהמי שכבר הזכרתי כאן בבלוג בעבר, שי הוא משחזר רהיטים ומפנק רהיטים עתיקים בפוליטורה כמו של פעם - עמוקה ומבריקה. תראו איך הצבע הטבעי, הבהיר של העץ יצא החוצה, לעומת ה"לפני"
סיגל בחרה ב"רנבי" בד אריג טורקיזי ונעים למגע שבעיקר משתלב באופן מושלם עם הצבע של העץ.
ושוב, הידיות...כמה יפות הן!
יחד עם הכורסה, סיגל הביאה 2 הדומים גמדיים, מרופטים ולא מענינים במיוחד, אבל היא החליטה להשקיע בהם
הבד גם הוא מרנבי, קטיפה צרובה עבה ויקרה, בשני פרינטים שונים שמתכתבים זה עם זה. את הרגליים שיפצתי גם והוספתי קצת גובה לספוג, שיהיו פחות פחוסים.
גם כריות נתפרו מאותו הבד והכל יושב יחד בהרמוניה. תודה מירה וסיגל, היה לי כיף איתכן ועם הכורסאות היפות שלכן!! * pictures of you - The Cure
אני אוהבת מאוד בדי קטיפה. הם נעימים למגע, הם נראים יוקרתיים ובעיקר הם מגיעים בצבעים רוויים, בגוונים עזים וחזקים שייחודיים לקטיפות. סגול של קטיפה- לא יהיה דומה לסגול של שום בד אחר - תראו למשל את הכורסה של נועםותיכף תראו מה מחכה לכם פה.
בחנויות הבדים מדווחים שישראלים פחות אוהבים קטיפה, אולי זה נראה לנו מיושן, אולי זו התחושה הפרוותית שלא מתאימה לאקלים של רוב השנה אבל עדיין יש משהו כל כך קלאסי בקטיפה שגם מתיישן יפה.
אז 2 הפרויקטים של ענת ואיתי שמככבים כאן היום רופדו בבדי קטיפה ואני, כפי שכבר הבנתם, מבסוטית:
ראשית זוג כורסאות שהיו שייכות לסבא וסבתא של איתי, רופדו לפני כ10 שנים ועכשיו הגיע הזמן לרענן את הלוק וגם...
שלד העץ של אחת הכורסאות, פשוט קרס לתוך עצמו ונדרשה כאן יד מקצועית
לשמחתי הכורסאות והלקוחות הגיעו משי אברהמי, משחזר הרהיטים ואיש הפוליטורה שאני הכי אוהבת לשתף איתו פעולה ולא היה ספק שהכורסאות ישובו אלי שלמות, חזקות, עם צבע עץ עמוק ויפה ובקיצור מהממות ביותר
ככה הן נראו עירומות מכל פיסת ריפוד, בדרך לבית המלאכה של שי
בחירת הבד היתה קשה - היתה התלבטות בין האופציה של שתי הכורסאות שונות, בבדים שונים שמתכתבים זה עם זה או שתי הכורסאות זהות אבל בשילוב של שני בדים שמתכתבים זה עם זה. החלטה לא פשוטה זו היתה ואתם רואים איזו אופציה נבחרה. שילוב של 2 בדי קטיפה מ"שכטר", בגוון טורקיז ירקרק שמזכיר לי ים בחורף. שיחקנו עם שני הבדים בתחתית וגם בקדר. הכורסאות נראות שונות לחלוטין, לא? ועוד פריט מקסים וקלאסי ששופץ עבור בני הזוג - כסא נדנדה שעבר במשפחה וצוותה לו כרית חדשה עם בד קטיפה צבעוני, אביבי ומהמם ביותר, הבד הזה מ"דנדו".
הפעם פוסט אישי במיוחד...כוכבת הערב היא הכורסה שלי. שלי ואצלי בבית. כשאני חושבת על זה, כבר 4 שנים אני כותבת את הבלוג הזה המתעד את העבודות בסטודיו ומעולם לא כתבתי על משהו שלי אישי... למעשה, עד היום, חוץ מכריות נוי על הספה, לא היה בבית שלי שום דבר שהוא עבודת ריפוד שלי... מוזר... הסנדלרית הולכת יחפה כאן. חלק מהענין קשור בוודאי לזוג חתולים שמנים וזקנים שחולקים איתי ספייס ומזיקים, כמו כל החתולים, לריהוט..זה קשור לכך שבשנה וחצי האחרונות אני חיה לי בדירה קטנה (ומתוקה) וזה בטח גם בגלל שהדברים שלי תמיד יהיו בעדיפות אחרונה בסטודיו אחרי כל הלקוחות וכך יצא שלקח המון זמן עד שהתפנקתי, גם אני, בתוצר של 'סיפור כיסוי' (-: את הכורסה הזו מצאתי בשעת לילה, ברחוב שלי בדרום ת"א, ליד פח אשפה, מבוישת. ראיתי אותה בזוית העין ומיד עצרתי את הרכב וזינקתי החוצה. בלי לחשוב ועם לא מעט התרגשות אספתי אותה למכונית וזרקתי בסטודיו, רק למחרת, באור יום ראיתי מה באמת היה שם
ומה שהיה שם זו תשתית מפורקת לגמרי, קפיצים שהתפרעו ממקומם - רואים את המושב הגבשושי? ובעיקר רואים מה חסר? ידיות כמובן! ומכאן החל מסע בילוש ברשת, הסתכלתי על הרבה מאוד תמונות של כורסאות וינטאג', וחיפשתי את צורת הידיות המקורית. בדיוק כזו כורסה לא מצאתי... אבל בכל זאת היה לי מושג, הרי כורסאות וינטאג' זה לחלוטין הפאשן שלי.
ודימיינתי שזה משהו כזה, ידיות שהולכות ונהיות דקות וממריאות מעלה, עם "מרפק" שכזה שנותן זוית יפה.
ועם תמונת ההשראה הזו פניתי לעמיעד שהוא נגר הבית של הסטודיו, איש מוכשר ומקסים שקיבל עליו את המשימה הלא פשוטה, את התמונות הוא שלח לי מתוך התהליך. הוא גילף וחרט ידיות חדשות מעץ גולמי, כמו פעם...
אחרי התהליך עם עמיעד, הכורסה עברה לאברהם שהוא איש הפוליטורה שלי, לשיוף יסודי וצביעה שתאזן בין העץ הקיים לידיות החדשות, בהחלט אתגר.
אבל אז התחיל האתגר הכי גדול, שלי - לבחור בדים!! כמעט שנה זה לקח. בזמן הזה הכורסה עמדה סתם ככה בסטודיו ..לא הצלחתי למצוא את שאהבה נפשי
בסוף, בזכות פרויקט כריות שעשיתי ללקוחה יקרה, הגיעה ההתאהבות בבד האדום של "עילית". זהו בד עם תיפורים ושכבת אקרילן בתוכו, תפוח ונפוח ומזכיר שמיכה של פעם, מתה עליו, על המגע שלו ועל הגוון המדויק של האדום דובדבן
בצדדים שילבתי בד טורקיז עם טקסטורה, במרקם שמזכיר בד של חליפת צלילה מ"שכטר" והקדר הצהוב, נו כי זו אני ואני אוהבת צבע, מאוד. בסדנאות הריפוד שאני עושה בסטודיו אני תמיד מעודדת את המשתתפות להיות צבעוניות בבחירת הקומפוזיציה שלהן, עצם הרעיון לפעמים מחריד את חלקן, אבל בעיני יותר יפה ככה...ולא משעמם
החלק הכי יפה בכורסה, זה הפאנל עץ שמתחבר בצידי הכורסה, רואים אותו על הטורקיז? אם הוא היה חסר לא ניתן היה לשחזרו, ולמזלי הוא השתמר בצורה מושלמת. בשיקול של בחירת הבד לצדדים היה לי חשוב שיראו אותו היטב, שיהיה קונטרסט.
וככה זה נראה היום, יותר משנה אחרי שנמצאה ברחוב, בבית שלי, אני מאוהבת!!
