*I say a little prayer

מכירים את הכסאות האלה? אני מוצאת שהסוג הזה די נפוץ, גם לי יש בבית 2 בסגנון וגם בשווקי פשפשים וכו' רואים אותם די הרבה. 


זה מצחיק, כי בשנות ה50 כשייצרו אותם, כמה אנשים כבר היו פה? איך זה שיש כל כך הרבה מהם?

אני רק יכולה לשער שבגלל שהם כסאות עמידים וחזקים, רבים מהם השתמרו בצורה יפה ועל כן רואים לא מעט כאלה בימינו.

בכל מקרה, זהו אחד הכסאות המורכבים יותר לריפוד, המבנה שלו דורש הרבה תפירה בעבודת יד, בחוט ומחט... להערכתי - יותר מחצי מהעבודה על הכסא היתה תפירה ביד. זה בהחלט לוקח זמן...

הכסא שיוני הביאה אליי עבר שימור של העץ אצל נגר שעשה עבודה לא רעה ולכן, למרות שהריפוד היה מדובלל וקרוע, הוא לא נראה מאוד רע. אבל גם זמנו הגיע ויוני בחרה לו בד בשני גוונים.

את הכרית הכנתי כמובן חדשה כי הספוג היה גמור. גם בכרית יש מורכבות של דופן אחורית מעוגלת לפי הקו של המשענת.
אחרי שהכסא היה מוכן, החלטנו להוסיף לו כפתורים במושב.

זה לקח את הלוק לכיוון ילדותי יותר ומאוד חמוד לדעתי. יוני הביאה בד כתום שיהיה קונטרסט מושלם (תכלת וכתום זה שילוב מעולה בעיני) והתוצאה הסופית היא פשוט מופת לרהיט וינטאג' אותנטי שעבר שימור ושחזור מודרני.

* ונקנח באחת הסצנות המשעשעות והאהובות עליי בכל הזמנים - מתוך הסרט My best friend's wedding - I say a little prayer