כל מיני דברים בחיים האישיים שלי גורמים לי לאחרונה לחשוב על ההבדלים בין גברים ונשים וסביב הגישה שלנו לחיים בפרט וגם זה ממש בכלליות ולא ניכנס לביצה הטובענית הזו (-: גם הכורסה של צליל שהגיעה אליי לסטודיו לחידוש גרמה לי, לאחר מעשה, לחשוב על גבריות ונשיות וכמה זה שונה.
הנה תראו את ה"לפני" זו היתה הכורסה של סבא שלה והיא בהחלט נראית כל כך גברית עם מסעדי הידיים העבים, העץ הכהה והבד הסולידי הזה.
ותראו את ה"אחרי" - בד בהיר עם פרחים וציפורים מ'דנדו' והכל נראה אחרת והאסוציאציה הראשונית כבר לא תהיה "גברית" בכלל.
כל שינוי ריפודי במבנה של פריט (ראו את הפוסט הקודם לדוגמה) זה סוג של סיכון, כי לא ברור איך החלקים יתחברו ואיך תראה התוצאה הסופית, כאן בידיות - בעיני זה נראה טבעי, כאילו היא נולדה ככה (-:
ועוד כורסה יפה שהתחדשה לה כאן בסטודיו לאחרונה, הפעם של אורית. זהו הדגם האהוב עליי של כורסת נדנדה, יש כאן מנגנון נדנוד עדין של מעלה מטה ולא קדימה אחורה, 2 כפיסי פלדה עבים עושים את העבודה. (הנה עוד אחת כזו שעשיתי מזמן)
אפשר לראות בתמונה שהגב כאן נטוי מידי אחורה וזה מיד נראה לי מוזר ואכן, כשפתחתי את הריפוד הישן גיליתי שהחיבור בגוף הכורסה - בין הגב למושב שבור...ומיד זימנתי את עמיעד הנגר שיבוא לעזרתנו.
אורית גם הביאה אלי 2 כסאות שהיו שייכים לסבה וסבתה, בחדר ההמתנה של הקליניקה הביתית שלהם ניצבו הכסאות האלה, ומישהו, לפני הרבה מאוד שנים חרט על אחת הידיות את שמו. אורית רצתה לשמר את החריטה ולא נגענו בעץ למרות שהוא ישן ומרופט ואולי דווקא ככה יש בזה קסם?
וככה הם נראו אחרי החידוש, בצבעים רעננים של טורקיז וירוק לימוני שמשתלבים עם הכורסה. 
כל כך יפה את עושה :-) אהבתי את הידיות המרופדות.
השבמחק